Thursday, January 11, 2018

Tish in Yerushalayim with Rebbetzin Miriam Amital




On Shabbat Vayigash, a tish was held in Jerusalem with Rebbetzin Miriam Amital and a group of alumni of the Yeshiva.
Over the course of the evening, the Rebbetzin took the participants back in history to her days in Rechovot, to stories about her grandfather Rav Isser Zalman Meltzer and the writing of his classic Even HaEzel, and a host of other stories.

The participants also shared their own memories of our dearly beloved and revered teacher, HaRav Yehuda Amital, ztz"l.
Attached is a piece written by Yeshiva alumnus,  
Rav Daniel Gutenmacher 

An Evening in Katamon with Rebbetzin Amital:

What did it mean for us all to spend the evening together with Rebbetzin Amital, that precious woman who accompanied us during our years in the Yeshiva, who, as if stepping out of the shadows, spoke and talked to us much more than she ever did in our student days?

I didn't feel like I was sitting there with Rebbetzin Amital instead of sitting there with Rav Amital himself. I felt that we were given the opportunity to re-excite ourselves together, listening and giving voice to memories of deeds and statements that inspired us for life. Nachliel Disson reported a dvar Torah that he had heard from Rav Amital in those early years, and I found myself telling a story about Purim in Rav Amital's house with Hanan Porat, and we all heard from the Rebbetzin how Rav Amital educated his own children. All this created an atmosphere, not only of nostalgia, but of recognition that we are conducting our lives with shared messages, and even with the presence of a person who is no longer here, his spirit hovering in our spirit to this very day.

There was intimacy in the air. How can a woman create such an atmosphere among alumni, some or most of whom have not been in the Yeshiva for decades? And then I remembered how she came twice to the Bar Mitzva celebration of the same son because she and the Rav had mistakenly come to the hall on the Motzaei Shabbat a week earlier than what was written in the invitation.
There was also holiness in the room, because we knew then and we experienced once again through the Rebbetzin that Rav Amital instilled in us a Torah of life that was rooted in Europe and underwent revolutionary changes on the way to and in Israel, a melting pot that included wars and the sound counsel of Rav Meltzer and the Hazon Ish.

We wish to thank the Rebbetzin as well as the organizers of the event. And once again we wish to express our gratitude to Rav Amital whom we so sorely miss.

Dani Gutenmacher


Thursday, January 4, 2018

שבת פרשת ויגש התקיים "טיש" עם הרבנית מרים עמיטל עם בוגרי הישיבה

בשבת פרשת ויגש התקיים "טיש" עם הרבנית מרים עמיטל בירושלים עם בוגרי הישיבה.


במהלך הערב השיבה הרבנית את היושבים אחורה בהיסטוריה לימי רחובות, לסיפורים על סביה
הרב איסר זלמן מלצר ולכתיבת חיבורו אבן האזל ושלל סיפורים נוספים. 
גם המשתתפים חלקו את זיכרונותיהם  עם מורנו ורבנו הגדול והאהוב.
מצורפים דברים שכתב הרב דניאל גוטנמכר:




ערב בקטמון עם הרבנית עמיטל

מה זה אומר לשהות כולנו ערב ביחד עם הרבנית עמיטל, האישה היקרה שליוותה אותנו בשנים שלנו בישיבה כאילו מהצללים ופתאום היא כאן מדברת ומספרת יותר מששמענו את קולה אז?

לא הרגשתי שאני יושב שם עם הרבנית עמיטל במקום לשבת עם הרב עצמו.  הרגשתי שהייתה הזדמנות להתרגש ביחד תוך שמיעה והשמעת זיכרונות של מעשים ואמירות שנתנו לנו השראה לחיים.  אם נחליאל דיסון מעביר דבר תורה שרשם בשנים קדמוניות או אני מוצא את עצמי מספר על ליל פורים בבית הרב והרבנית עם חנן פורת, ואם כולנו שומעים מהרבנית איך הרב חינך את הילדים שלו – מכל אלו נוצרה אווירה לא רק של נוסטלגיה, אלא הכרה שככה אנחנו מנהלים את החיים שלנו עם מסרים משותפים, ואפילו עם נוכחות של אישיות שאיננה, ורוחו ברוחנו מרחפת עד היום.

הייתה אינטימיות באוויר.  איך אישה מסוגלת ליצור אווירה כזאת עם בוגרים שחלק מהם או רובם כבר לא בישיבה עשרות שנים ואתה יושב שם וזוכר שבאמת היא הגיעה פעמיים לבר מצווה של אותו הבן בגלל שטעו והגיעו לאולם במוצאי שבת שבוע מוקדם ממה שהיה כתוב בהזמנה.

וגם קדושה.  בגלל שאנו ידענו אז ואנחנו חווינו שוב דרכה שהם הנחילו לנו תורה של חיים שנבעו מאירופה ועברה מהפכות בדרכים ובארץ וכל הזמן מתוך כור היתוך שכלל מלחמות וגם עצות מהרבנים לבית מלצר והחזון אי"ש.

תודה לרבנית ותודה למארגנים, ותודה שוב להרב שאנו מתגעגעים אליו.

דני גוטנמכר




Tuesday, May 30, 2017

התורה המתחדשת וחג השבועות - מאת אהרן ביג'ל, הספרן הראשי – ספרית ישיבת הר עציון

סיון תשע"ז
 
התורה המתחדשת וחג השבועות
מאת אהרן ביג'ל
הספרן הראשי – ספרית ישיבת הר עציון



ייחודה של חג השבועות, כזמן מתן תורתנו, מתבטאת בכך שהוא מחבר אותנו לאירוע משמעותי ביותר, שעיקר עוצמתו בהיותו אירוע חד פעמי.
וכנאמר בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים: "קול גדול ולא יסף" (דברים ה:יח).

לפי פשוטו, פירוש "ולא יסף" הוא ולא הוסיף, זאת אומרת שקול ה' שהושמע בהר סיני לא הוסיף להופיע. וכך כותב במפורש האבן עזרא במקום: "כי זה היה חד פעמי".

לעומת זאת יש מדרשי חז"ל שפרשו "ולא יסף" מלשון סוף, זאת אומרת, לא הגיע לסיומו ולא פסק לעולם. בעקבותם הלכו גם אונקלוס ורש"י: "ולא יסף, מתרגמינן ולא פסק, כי קולו חזק וקיים לעולם".

גם אם נבחר לפרש את הפסוק בדרך זו, אין הכוונה שלדעתנו קול ה' ממשיך להשמע ולהתגלות במציאות כמו שהיה בעת מעמד הר סיני. כוונתנו היא שיש מימד של דבר ה' המתגלה בכל דור, לקוראים בתורה וללומדים אותה לעומקה, כאילו הם שומעים ברגע זה את קול ה' מהדהד אליהם ממעמד הר סיני. עיסוק בתורה, מתוך אמונה שהיא ממשיכה להיות רלוונטית לכל דור משיג את המטרה הזאת ומעניק לנו כלים להתמודדות עם האתגרים החדשים הנקרים לפתחנו.

חג השבועות, איננו רק ניסיון לחזור ולחוות את המעמד שהיה פעם, שבו הקב"ה השמיע לנו את קולו. במועד זה אנחנו שואפים לשמוע את קול ה' מתוך התורה שאנחנו לומדים, ובכך לראות בה כתורה חדשה המותאמת גם לדור שלנו.
וכמאמר חז"ל: "אשר אנכי מצוך היום" - שיהו בכל יום ויום כמו חדשים בעיניך כאלו קבלתם היום מהר סיני.

בישיבת הר עציון זכינו להעמיד בית מדרש שבו מתקיים לימוד אינטנסיבי ומעמיק של תורה. החינוך שאנחנו מקבלים בישיבה מציב לנו דרישה לעמול בתורה וללכת אל תוך הדינמיקה של החיים המורכבים כאשר אנחנו נושאים את קול ה' המתגלה בתורתנו.

הספריה התורנית המקיפה שליד הישיבה, שצמחה מתוך החזון החינוכי של הישיבה, מנגישה לנו ספרות תורנית מפירותיהם של דורות רבים של עמלים בתורה. בכל מקצועות התורה, היא משלבת ספרות תורנית ותיקה עם ספרות תורנית חדשה, ומפגינה בכך את התורה המתחדשת בדור שלנו. במקביל, אוספיה העתיקים והנדירים, ושילובם עם אוספי הספרות התורנית המתחדשת, ממחישים לנו את עוצמת הרוח של לומדי התורה בכל דור ובכל מקום. מתוך כך מתברר בעליל שמה שאנחנו עושים בדורנו לחידוש פני התורה הוא בעצם המשך למה שעשו אבותינו.

דבקותם בתורה הניעה אותם לנצל את המצאת הדפוס כדי להפיץ את התורה ולהבטיח את קיומו של עם ישראל. הם הבינו שהתחדשותו של עם ישראל תלויה בהתחדשות התורה. הספרות התורנית שהשאירו אחריהם מורכבת ממהדורות חדשות של ספרות תורנית קלאסית וספרות תורנית חדשה בכל תחומי התורה והיהדות, בפרשנות, בהלכה ובהגות. בדרך זו הנגישו לדור הצעיר תורה רעננה ומאתגרת, המתמודדת עם צרכי השעה תוך כדי שהיא נשארת נאמנה למסורת האבות. בכך פלסו לפנינו את הדרך, ובעקבותם אנחנו אימצנו בדורנו גם את האינטרנט והעולם הוירטואלי להפצת התורה ולהתחדשותה. זה אותו העקרון, קול ה' המהדהד באוזנינו מניע את התחדשות התורה.


בפעם הבאה שאתם מבקרים בספריה, אל תתייחסו אליה כמחסן ספרים בלבד, ואל תתייחסו לספרים הממלאים אותה כסתם נייר ודיו. הטו את אוזניכם בעת שאתם מעמיקים בתורה, ותזכו לשמוע את קול ה' הקורא גם אליכם "אנכי ה' א-לקיך".

Sunday, May 7, 2017

You’ll Soon Dance Together!...By Rav Yonatan Shai Freedman ’01, Overseas Alumni Coordinator


You’ll Soon Dance Together!
By Yonatan Shai Freedman

During my Shana Bet (5763/2002), Shaltiel Katsch, a fellow Shana Bet talmid from England, was hit by a car while stepping off a bus.  He was unconscious for weeks on end, and his prognosis was not good – it was so bad, in fact, that a hospital representative approached the family to discuss donating his organs.  

We were all torn between hope and pessimism.  One of our classmates organized non-stop Tehillim in Yeshiva; I remember a few shifts in the middle of the night, picking up where the previous person left off.  We passionately recited those pirkei Tehillim on Shaltiel’s behalf, but during our frequent visits to his bedside, watching him while he lay in a coma, it was hard to believe that the situation was really going to improve.

At the very least, we thought, we could provide some chizuk to Shaltiel’s family. 
Ironically, it was actually his family who reminded us to keep hoping and praying.  Every time we visited, Shaltiel’s father would say, “Next time you come, you can run with him,” or, “Come back to play ball with him.”  Most frequently, he left us with, “You’ll soon dance together!”  We stared at our friend lying in his hospital bed, connected to wires and tubes and not moving at all, and his father said, “You’ll soon dance together!”  We did our best not to look at him incredulously.  Maybe we even thought he was naïve.  But time and again, whenever we would come visit, he would remind us that Shaltiel would dance with us one day…

In the end, Shaltiel’s father was right, and we – his incredulous friends – were wrong.  Shaltiel did wake up from his coma, and after years of intense therapy, he is able to walk and function well.  He returned to England and became an architect, and last year he got married.

Next week, on Lag Ba’Omer, Shaltiel is donating a sefer Torah to the Yeshiva in memory of Moreinu HaRav Aharon Lichtenstein zt”l.  Like many in the Yeshiva, I look forward to attending and to dancing with a Torah dedicated in memory of a gadol from whom I’ve learned so much.  But I also look forward to fulfilling the prediction of Shaltiel’s father – “You’ll soon dance together!” 
Baruch shome’a tefilla.

HaRav Aharon Lichtenstein ztl speaks at a seudat hodaya in honor of Shaltiel's recovery in the Yeshiva - Nissan 5764

Shaltiel and his father greet HaRav Baruch Gigi and HaRav Mosheh Lichtenstein at the Seudat Hodaya.
We were so happy and grateful  - this photo is titled in the Yeshiva's archive as:
"Shaltiel Omed Al Raglav"



Shaltiel back in The Gush to learn - Nissan 5764! 

Thursday, April 6, 2017

Yeshivat Har Etzion Library - The Amsterdam Room

B'H

Yeshivat Har Etzion Torah Library
The Amsterdam Room

Aharon Bejell - Head Librarian 

The Amsterdam Room in Yeshivat Har Etzion's Torah Library is dedicated in the name of the Etz Chayim Ashkenazi community of Amsterdam. As the community dwindled, the leadership decided in 1990 to transfer the remnants of its Beit Midrash library for posterity and preservation to the Torah Library of Yeshivat Har Etzion. 


This room was specially designed to contain this unique collection of Torah Literature, which is an expression of close to 400 years of Jewish and Torah culture in the Netherlands.



This collection has been enriched with the inclusion of additional items of Torah literature, which were published up to 1940, the onset of the Holocaust. Many of these items were brought to the library from the remnants of Jewish communities in Eastern Europe that were destroyed during the Holocaust, and others, from private Rabbinic libraries, that were donated to the library by their descendants.











This awe inspiring collection is a testimony to the resilience of the spirit of the Jewish People and the centrality of the Torah, and Torah study, which directed them wherever they wandered and under all conditions. This same spirit has motivated us in the development of the Yeshivat Har Etzion Library, and its enrichment with treasures of new Torah literature being published in our generation, as part of the return and revival of our nation in our land, The State of Israel. 

Wednesday, April 5, 2017

הספריה התורנית של ישיבת הר עציון - כלי הקודש חידה ופתרונה

ב"ה

ספרית ישיבת הר עציון
כלי הקודש והספריה

חידה ופתרונה

מאת:  אהרן ביג'ל – ספרן ראשי






בתחילת קיץ 2016 הספריה עברה שיפוץ משמעותי שכלל החלפת התקרה, התקנת תאורה חדישה וחסכונית, וצביעה כללית. העילה לשיפוץ היתה הצורך להתקין מערכת כיבוי שרפות חדשה, העומדת בדרישות של התקן החדש לכיבוי שרפות במקומות ציבוריים.

בשנים האחרונות, ובשלבים, הותקנה מערכת כיבוי שרפות בכל המבנים של הישיבה, אבל במקרה של הספריה בוצע כעת שדרוג למערכת הקיימת, שהסתתרה מאחורי תקרתה מאז בניית הספריה לפני יותר מ- 34 שנים. הנהלות הישיבה והמכללה קיבלו עליהן את העלות הנוספת של הפרויקט, כדי לשמר את אופייה ואת יופייה של הספריה. אני מנצל את הבמה הזאת כרגע גם כדי להודות למקבלי ההחלטה הנכונה, ולאב הבית שלנו משה מרציאנו ולצוות שלו, שפעלו בשטח וביצעו את התוכנית על הצד הטוב ביותר.



חידוש פני הספריה היה הזדמנות לשדרג גם את תצוגות כלי הקודש הממוקמות על הקיר הימני בכניסה לספריה. שדרוג זה היה חלום של יקירנו יוסי וויל, אב הבית הקודם של הישיבה, שלא הספיק לבצעו עד סוף הקדנציה שלו בישיבה. כעת, בתכנונו ובביצועו של נגרנו המיומן, יהושע ברלין, עוצבו תצוגות מאירות עיניים, והותקנו בהם תאורה פנימית. גם כלי הקודש עצמם עברו תהליך ניקוי והברקה, שבאמת הגיע להם אחרי שנים רבות של הזנחה. חלק מהכלים עדיין זקוקים לתיקונים נוספים, ותורם יגיע בהמשך.



אין ספק שכלי קודש אלו משתלבים יפה בנוף הספריה התורנית ומעצימים את אווירת הקדושה שבה. בכל אופן, כדי לעמוד על כוונותיהם של דור המייסדים בהצבת כלים אלו דווקא בספריה, יש קודם כל לענות על מספר שאלות. מהיכן הגיעו כלים אלו לישיבה, ומה היה גורלם של 15 – 20 ספרי תורה שעוטרו על ידם?

כדי לענות על שאלות אלו יש לחזור חזרה לתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת, לעת שהישיבה עברה ממקום היווסדה בכפר עציון לגבעת הטרשים שליד העץ הבודד והגבעה הצהובה, והקימה את אלון שבות. באותו זמן, מיודענו משה מושקוביץ ("מושקו") לאוי"ט המשיך לחלום ולתכנן את הישיבה הגדולה, שבעין חזונו הוא מיעד לה מקום חשוב בקידום הפיתוח של גוש עציון שקם לתחיה. לישיבה, באותה עת, אמצעים פיננסים דלים, והמימון הקיים אינו מספיק כדי לבנות את בית המדרש הקבוע. הרב עמיטל זצ"ל סיפר בהזדמנויות שונות על הצעתו של נדבן יהודי מקנדה להשיג מימון מהממשל הקנדי לבנין הישיבה, בתנאי שיעבירו אותה לירושלים. למרות המצוקה הכלכלית, הדבקות באדמת גוש עציון ובפיתוחו הכריעה, וסרבו לקבל את ההצעה.


הישועה הגיעה בדמות תרומה לבניין בית המדרש מאת קהילה יהודית בשם "קהילת ישראל", מנוארק, ניו ג'רסי שבארצות הברית. העיר נוארק מוכרת היום בעיקר בעקבות שדה התעופה הבין-לאומי הממוקם בתחומה. בעיר נוארק היתה קהילה יהודית יחסית גדולה עד אמצע המאה העשרים. היא היתה מורכבת בעיקר מיהודים ממוצא אשכנזי שהיגרו ממזרח אירופה ורוסיה, מסוף המאה ה-19 ובין מלחמות העולם. במחצית השניה של המאה העשרים האוכלוסיה היהודית שלה הצטמצמה בהרבה. בסוף שנות ה- 60 היו מתחים בין-גזעיים בנוארק, והיהודים שהרגישו מאוימים, התפזרו, ובתי כנסת רבים בעיר נשארו ללא מתפללים.

בית כנסת קהילת ישראל נוסד בשנת תשכ"א (1961) משאריות של מספר קהילות מהעיר נוארק שהתאחדו, ובעקבות כך בחרו את השם "קהילת ישראל". בית הכנסת הוקם בשכונה שבה עדיין היתה אוכלוסיה יהודית משמעותית. בכל זאת, עד סוף העשור ההוא המתחים הבין-גזעיים התגברו, וגם המעוז האחרון של יהודי נוארק התפרק. משפחות הקהילה התפזרו בארצות הברית ולא היה מקום שיכלו להתארגן שם מחדש. בעקבות כך, וועד הקהילה החליט למכור את בית הכנסת ולבדוק את האפשרויות לבנות בית כנסת או בית מדרש במקום אחר עם ההכנסות ממכירת הנכס, אחרת, ההשקעה תרד לטמיון. רוב חברי הקהילה היו תומכי תנועת המזרחי, והחליטו לתרום את הכסף לבנייה בארץ ישראל. בפנייתם למשרד הדתות, העומד בראשו באותם ימים, ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל, הביא לפניהם מספר הצעות. אחת מהן היתה הקמת בית מדרש קבע עבור ישיבת הר עציון באלון שבות. הם קבלו את ההצעה הזאת, ומאותו רגע הם הפכו לשותפים בבניינה של הישיבה. שם הקהילה מונצח עד היום הזה, על הקיר החיצוני של בנין בית המדרש כאשר נכנסים אליו מהרחבה הגדולה מצד מערב.



כחלק מהחוזה שנחתם בין הישיבה לקהילה, התחייבה הישיבה לשמור על כל האביזרים שהוקדשו לבית הכנסת, ועל לוחות הזכרון של חברי הקהילה ובני משפחותיהם, שהלכו לעולמם. במסגרת התחייבות זו הובאו כל כלי הכסף לישיבה. בביקורכם הבא בספריה תסתכלו מקרוב ותראו שחרוטים על רובם שמות של הנפטרים.

ספרי התורה הרבים של הקהילה לא נמסרו לישיבה, כי לישיבה לא היה צורך בהם. הם נמסרו, באמצעות משרד הדתות, למרכזי קליטה ברחבי הארץ, שאליהם הגיעו מאות אלפי עולים שעלו לארץ במסגרת גל עליה גדול מרוסיה בתחילת שנות ה-70.

במשך כ- 10 שנים, כלי הקודש עצמם אוכסנו בירושלים, בביתו של ידידנו ידעיה הכהן לאוי"ט, עד שנבנתה הספריה. לאחר שנחנכה הספריה הוכנו התצוגות המקוריות וכלי הקודש הועברו למשכנם הקבוע בספריה עד היום הזה.

על רקע זה, להחלטה להנגיש את כלי הקודש כחלק מהעיצוב הבסיסי של הספריה יש משמעויות מרובות. מצד אחד יש בכך עמידה של הישיבה בהתחייבות שקבלה על עצמה, והכרת הטוב לתורמים, ולדורות הקודמים, שבזכותם אנחנו פה היום. אלו ודאי ערכים חינוכיים מהמעלה הראשונה שהישיבה מחנכת אליהם. אבל מעבר לכך, הצגת כלי הקודש בספריה, לאחר שהוסרו מעל ספרי התורה אמור להזכיר לנו את מעמד קריאת התורה בציבור, כאשר מסירים את הכלים מעל ספר התורה כדי לקרוא בו. החיבור של קדושה, המקשר בין הכלים, שעיטרו בהם ספרי תורה שנקראו בציבור, לבין הספרות התורנית הענפה והמגוונת המונגשת לציבור במדפי הספריה, מאתגר אותנו לקרוא בתורה, להתעמק ולהתחדש בה, ולהפיץ אותה ברבים. בכניסתנו לספריה, ובראותנו את כלי הקודש, נדע שספר התורה פתוח בפנינו תמיד, ומתוך כך נעמוד באתגר.

"מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" (תהלים קיט:צז)


הספרייה התורנית של ישיבת הר עציון - הנצחת זכרון הנופלים

ב"ה

ספרית ישיבת הר עציון
הנצחת זכרון הנופלים – תלמידי הישיבה


"העומדים לפניך תמיד"

מאת: אהרן ביג'ל – ספרן ראשי






בית המדרש נחנך בתחילת זמן קיץ של שנת תשל"ז (1977), ולקראת חנוכת הבית הועמד לוח זיכרון גדול מוצב משמאל לפתח, ובו מונצחים שמותיהם של תלמידי הישיבה לדורותיה, שנפלו בעת מילוי תפקידם בצה"ל או במתקפות טרור, בתקופה שהם היו תלמידים בפועל בישיבה. בלוח זה מופיעים כל שמות התלמידים, לפי סדר נפילתם, וצוין בו בקצרה, ליד כל שם או קבוצה של שמות, נסיבות מותם.

הספריה נחנכה כעבור חמש שנים בסוף חורף תשמ"ב (1982). לוח זיכרון בכניסה זה לא סיפק את רצונו של הרב עמיטל ז"צל להנציח את תלמידיו. במהלך תקופת הביניים של תכנון ובנייה של הספריה, גיבש הרב עמיטל ז"צל את הדרך המיוחדת להנצחת תלמידיו הנופלים.

לקראת סיום עבודות הבנייה, וכחלק מעיצוב ריהוט הספריה, הוביל הרב עמיטל ז"צל את החלטת הנהלת הישיבה להנצחת זיכרון הנופלים, באמצעות ספריות עיון שיוצבו בהיקף הספריה, בין שלחנות העיון. על פי החלטה זו, ספריות העיון האלו ינגישו לציבור הקוראים והלומדים בספרית הישיבה, ספרות יסוד תורנית (תנ"ך, תלמוד, רמב"ם ועוד), ותינתן גם למשפחות הנופלים את הזכות להרחיב את תכולת ספריות העיון ולהפקיד בהן למשמרת ספרים אישיים של יקיריהם שלמדו בהם בתקופת הלימודים בבית מדרשנו. חלק מהמשפחות עשו כך וחלק בחרו לרכוש ספרים חדשים עבור המשימה הזאת. על דפנות הספריות מבחוץ נתלו לוחות זיכרון מיוחדים שמוצגות בהם דיוקנאות התלמידים, פרטי שנות חייהם, ונסיבות נפילתם.
השופט צבי וחנה טל מוסיפים ספרים לארון הספרים של בנם משה זל
שנהרג במילוי תפקידו, תלמיד ישיבת הר עציון ב- 1973 



הדחף להנציח את הנופלים עם תמונותיהם פסל בעיני הרב עמיטל ז"צל את האפשרות להעמיד את ההנצחה בתוך בית המדרש עצמו. מאחר ובית המדרש משמש גם כמקום תפילה, הוא לא היה מוכן להעמיד שם את התמונות. אבל הספריה, שלא שימשה גם כבית תפילה, הייתה בעיניו המקום המתאים ביותר להנצחה כזאת.

בדרך מיוחדת זו ביקש הרב ז"צל להנציח את תלמידיו הנופלים ולהבטיח שגם הדורות הבאים של התלמידים יחושו בנוכחותם בישיבה, למרות שלא הכירו אותם. לא סתם שמות אלמוניים בלוח זיכרון, אלא פרצופים צעירים, מלאי חיים וענוה, שמסרו את נפשם, גם בלימוד התורה בבית מדרשנו וגם בצאתם ממנו להגנת הכלל. ספריהם האישיים, שנסגרו על ידם, כאשר יצאו מבית המדרש לעת הצורך, מונחים לפנינו, ונדמה לנו כאילו הנופלים פונים אלינו ומבקשים מאתנו לפתוח אותם ולהמשיך את המסע שלהם, בתורה ובחיים, מסע שהופסק בפתאומיות בדמי ימיהם.
























אוסף הספריה צמח מסביבם, ועם הגשמתו של חזון הספריה, נמשך אליה קהל רב הצמא לתורה רחבה ומאתגרת. בכך, כוונתו של הרב עמיטל ז"צל מומשה והנופלים לא נשכחו. הנצחת התלמידים בספריה, העתידה לכלול גם אוסף מכובד של ספרות תורנית עתיקה ונדירה, הייתה גם דרך לחבר בין מסירות נפשם של תלמידנו לבין מסירות הנפש של קהילות ישראל ודבקותם בתורה. אבל  מעל ומעבר לזה, דאג הרב עמיטל ז"צל לכך שכל התורה הנלמדת בעקבות קיומה של הספריה הנפלאה הזאת תהיה נזקפת לזכותם, ומתוך כך שפתותיהם דובבות בקבר.


בסופו של דבר, שני מאפייני הזיכרון בישיבה, לוח הזיכרון בכניסה לבית המדרש ופינות העיון בספרית הישיבה, משלימים זה את זה ומשמשים כחוליות חזקות בשרשרת המחברת בין בית המדרש לבין חזון הספריה בישיבת הר עציון.